בעקבות השבעה באוקטובר: מי מטפל בפוסט טראומה של המטפלים?

ההשלכות של פוסט הטראומה בעקבות השבעה באוקטובר, המשפיעה על כ-30% מהאוכלוסיה היהודית בישראל, משפיעות באופן דומה גם על המטפלים בנפגעים. כך עולה ממחקר שבחן את ההשפעה על המטפלים וניסח המלצות לחיזוק חוסנם של מי שטיפלו בנפגעים.

המחקר שכותרתו "הסיוע למסייעים: השפעות החשיפה לטראומה על צוותים מטפלים וההתמודדות עימה ברמה האישית, המקצועית והמערכתית", נכתב על ידי חוקרים ממרכז טאוב, אוניברסיטאות חיפה, תל אביב ובן גוריון, הפורום לקידום מערכת בריאות מותאמת טראומה, עמותת שלומות וארגונים נוספים.

הכותבים מתארים כיצד "אירועי השבעה באוקטובר השליכו את כלל אזרחי ישראל אל תוך מציאות חדשה של חוויות מטלטלות שלא ידעו כמותן מאז קום המדינה. האירועים המזעזעים, פלישת מחבלים המונית, רצח אזרחים וחיילים ומעשי התעללות שטניים בבני אדם חסרי הגנה, היו תחילתה של מלחמה על קיומה של מדינת ישראל ועל בטחונם האישי של אזרחיה.

"ההשלכות ניכרות בהשפעותיהן החמורות על מצבם הנפשי של תושבי ישראל מכל רובדי החברה. ההערכה היא שכבר בחודשים הראשונים סבלו יותר מ-30% מהאוכלוסיה היהודית מתסמינים פוסט-טראומטיים", נכתב בהקדמה להמלצות.

"נוסף על מי שחוו בעצמם את האירועים הקשים ואת הפינוי של יישובים שלמים, הולך וגדל גם מספר האנשים שנחשפו ונחשפים לאירועים בעקיפין. צוותי מקצועות הבריאות, המצויים במעגל הראשון של המטפלים בנפגעי טראומה, נקלעים למציאות טראומטית משותפת.

"אנשי המקצוע שנמנים עם הקהילות הנפגעות חווים חשיפה כפולה, הן כמי שנפגעו בעצמם והן כמי שמטפלים בנפגעי האסון או מצב החירום, הם נדרשים להמשיך לעבוד גם אם חברים לעבודה נהרגו או נחטפו, גם אם בני משפחה או מכרים שלהם נפגעו, גם אם יש במשפחתם הקרובה חיילים או חיילות בשירות סדיר או מילואים. מצב שמזכיר את ימי מגיפת הקורונה, כשהצוותים הרפואיים ובני משפחותיהם היו חשופים להשפעות המחלה כמו כלל האוכלוסיה ואף יותר ממנה".

לדברי החוקרים, אנשי מקצוע מתחומים שונים מעידים שחוויותיהם, רגשותיהם, התנהגותם וצורת החשיבה שלהם נעשים דומים לאלה של אנשים ונשים המתמודדים עם פוסט טראומה, כלומר הם סובלים כנראה מטראומטיזציה חליפית.

הכותבים מציינים כי ההתמודדות עם השלכות הטראומה הקולקטיבית ומצב החירום המתמשך מחייבת את שינוי הגישה המערכתית והתרבות הארגונית כדי לחזק את החוסן של עובדים ושל מקבלי שירות ולאפשר רציפות תפקודית של המטפלים לאורך זמן.

המחברים - נתן לב, יפעת בן דוד-דרור, הדס גולדבלט, דפנה ערמון, שי קרונטל, גיא תבורי ונדב דוידוביץ' - ממליצים כי  נוסף על הקמת מנגנונים לתמיכה בצוותים בעת משבר, יש לטפח את החוסן שלהם בשגרה, כאשר החוסן הוא  פוטנציאל ההתגברות על קשיים, ההתמודדות והיכולת להיבנות מההסתגלות לשינויים ולמצבי משבר. "החוסן", הם כותבים, "מושג בעזרת גורמים כמו סביבה חברתית תומכת, תחושת קבלה ויחסים בינאישיים חמים ודואגים".

המסמך גם מתייחס למחסור באנשי מקצוע בתחום הנפש, שקיים גם בשגרה ומביא לידי שחיקה מתמדת של המטפלים, ובין השאר לפסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. כך למשל, מספר הפסיכיאטרים לנפש עומד על 9.9 ל-100 אלף נפשות. במדינת ישראל ישנם 1,420 פסיכיאטרים בסך הכל, ורק 800 מהם עובדים בשירות הציבורי. היחס עומד אפוא על כ-11,750 תושבים לפסיכיאטר אחד בשירות הציבורי ועל כ-6,590 תושבים לפסיכיאטר באופן כללי.

הכותבים ממליצים על יישום המלצות המועצה הלאומית לפוסט טראומה להפחתת המצוקה בצוותי התערבות שפורסמו בעקבות השבעה באוקטובר, המלצות לשמירה על צוותי המסייעים, שכוללות הנחיות ברורות ונגישות אשר ניתן ליישם בזמן אירועי אסון ובמצבי דחק מתמשך כדי לצמצם את השפעות החשיפה לטראומה ולאפשר את המשך התפקוד של צוותי המסייעים.

בין השאר כוללות ההמלצות יצירת מרחבים מותאמי טראומה בארגונים המעסיקים את אנשי המקצוע המסייעים, שיכילו את הקושי של העובדים ויציעו להם מענה רגשי-נפשי ויעודדו עיבוד הטראומה במסגרות כמו קבוצות עמיתים, הדרכה קבוצתית, הדרכה פרטנית או ליווי. עוד מומלץ כי התמיכה תהיה חלק אינהרנטי מעבודתם של אנשי המקצוע באמצעות פעילות סדירה שתתקיים פעם בשבוע או שבועיים ועוד.

"המעורבות והמחויבות של הדרג הניהולי לשינוי המערכתי היא קריטית להצלחתו. ללא קשב ניהולי מתמשך, הפתרונות המוצעים לא ייתנו אלא מענה זמני בלבד", נכתב.